Le texte Le vocabulaire Les révisions
Sotah
Daf 23a
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי מָנָא. מִפְּנֵי מַה אָֽמְרוּ. הַשֵּׁינִי שֶׁבַּחוּלִין מְטַמֵּא מַשְׁקֶה חוּלִין. מִפְּנֵי הַיָּדַיִם. [מַה הַיָּדַיִּם] שֶׁהֵן מִדִּבְרֵיהֶן מְטַמְּאוֹת מַשְׁקֶה חוּלִין. שֵׁינִי שֶׁהוּא מִדְּבַר תּוֹרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אִי מַה הַיָּדַיִּם סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. אַף הַמַּשְׁקִין סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. הָתִיב רִבִּי חֲנִינָא לְרִבִּי מָנָא. הֲרֵי אוֹכֵל אוֹכְלִין טְמֵאִין וְשׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סְפֵיקָן לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָמֵא. 23a וְהָא שֵׁינִי שֶׁהוּא דְּבַר תּוֹרָה סְפֵיקוֹ לְטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים טָהוֹר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא בִתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. אָמַר לֵיהּ. וַאֲפִילוּ תֵימַר. בִּתְרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. מַה אִית לֵיהּ טָמֵא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. לֹא רִבִּי עֲקִיבָה.
Traduction
R. Abahou demanda au nom de R. Mena pourquoi il est dit (174)Mishna, Toharot 2, 6.: ''Un objet profane qui est atteint au second degré, rend à son tour impur un liquide profane et rend impropres à la consommation des comestibles d’oblation; de l’oblation atteinte au troisième degré rend impur le liquide de consécration à son contact et elle rend impropres à la consommation les mets consacrés qui ont été préparés dans l’état de pureté exigible pour les saintetés; mais s’ils ont été préparés à l’état de pureté exigible pour l’oblation (ce qui est moins), il y a transmission d’impureté à deux autres degrés (d’objets sacrés), et le suivant parmi les saintetés devient impropre à la consommation''. Si le contact des mains, qui n’implique qu’une défense d’ordre rabbinique, rend impur le liquide profane, à plus forte raison, ce qui est atteint au second degré d’impureté, ou d’ordre légal, produira le même effet. Comme en cas de contact des mains, s’il y a doute sur la transmission de l’impureté à un autre, la pureté subsiste (175)Même traité, 4, 11.; de même, en cas de doute sur la transmission de l’impureté par un objet atteint au second degré, la pureté subsiste. -Mais, objecta R. Hanina à R. Ména, il est dit (176)Ibid.: ''Si quelqu’un a mangé des mets impurs, ou s’il a bu un liquide impur, et que l’on doute s’il a touché d’autres objets, ou non, ils restent purs; pourquoi donc, pour le liquide qui provient de la même source (selon R. Yossé b. Juda, dans la Tossefta), en cas de doute sur la transmission à autrui, est-il admis comme impur (bien qu’il s’agisse d’une impureté d’ordre rabbinique)? De plus, comment dit-on que malgré le second degré d’impureté, qui est d’ordre légal, s’il y a doute sur la communication de l’impureté au reste, ce dernier soit déclaré pur? (Ne devrait-il pas, à plus forte raison, être déclaré impur?) -Cela tient, répondit R. Mena, à ce que cette fois il s’agit d’oblation (pour laquelle les degrés de transmission sont plus nombreux). -Non, répliqua R. Hanina, on peut dire que dans la Mishna précitée (où il est dit qu’en cas de doute, la pureté subsiste), il est aussi question d’oblation; seulement, lorsque notre texte mishnique tire une conclusion du rapprochement des mots ''impurs'' (Lv 11, 33), en constituant un fait d’ordre légal, il exprime l’avis de R. aqibah (mais, selon les autres sages, en cas de doute sur le contact d’un objet qui est atteint au second degré, la pureté subsiste).
Pnei Moshe non traduit
מפני מה אמרו השני שבחולין כו'. כדתנן פ''ב דטהרות:
מפני הידים. שאינן אלא מטומאת דבריהם ומטמאות משקה חולין להיותו תחילה כדתנן בפ''ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקה להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד:
ה''ג אי מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף השני ספיקו לטמא את אחרים טהור. ובניחותא היא כלומר דר' מנא מסיק למילתיה דהואיל והשני שמטמא משקה חולין מידים הוא דילפינן בק''ו אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור כדתנן פ''ד דטהרות ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואם ספק הוא אם טהורות או טמאות הן ונגעו באוכלין ומשקין או אם הם טמאות וספק נגעו ספק לא נגעו טהורין אף השני אם ספק נגע באוכלין ומשקין ספק לא נגע ספיקו טהור:
התיב ר''ח לר' מנא כו'. שיטה זו ע''כ אי אפשר לפרש אלא אליבא דיחידאה דהרי בהדיא שנינו בטהרות שם בהספיקות שטיהרו חכמים דקחשיב התם ספק ידי' כו' ספק דברי סופרים כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ספקן טהור. וכמו דאם ספק אכל או שתה דטהור הוא כן נמי אם ודאי אכלן או שתן והספק נולד בזולתן ספקן טהור וכ''פ הרמב''ם ז''ל בפירוש בחיבורו פ' ט''ו מהל' אבות הטומאות הלכה א' וז''ל שם ספק ד''ס כיצד ספק אכל איכלין טמאין או שתה משקין טמאין ספק שלא אכל ושלא שתה כו' וכן אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין כו' ספק נגע בטהרות ספק לא נגע הרי אלו טהורות. ומוצאתי בתוספתא פרק ה' דטהרות והביאה הר''ש ז''ל שם וז''ל לפי גירסתו כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרי' טהור ורבי יוסי בר' יהודה אומר המשקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי ע''כ ופי' שם הוא ז''ל כל שספיקו טהור כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור כך תולדתו דהיינו משקין הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים טהור כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מד''ס כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא באלו ספיקו טמא. וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספיקן טהור כך משקין הנוגעין באוכל אוכלין טמאין ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקן טהור. ור' יוסי בר' יהודה פליג דמשקין הנוגעין בו באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרן כלומר דתחילה הוו וכשם שהראשון עושה שני כו' כך ספק ראשון עושה ספק שני כו' דמחמיר בספיקן דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכדעת ר' יהודה אביו בברייתא. דבבלי פסחים דף ט''ז דדריש יטמא דמשקין בלשון יטמא כר''ע וכדלקמן. והשתא מפרשינן הכא אליבא דר' יוסי בר' יהודה וה''פ הרי אוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טמא כו' כלומר כמו דמחמיר בנולד הספק באוכלין ומשקין גופייהו אם הן טמאין או טהורין כדקאמר ספק ראשון עושה ספק שני כן נמי אם אכל אוכלין טמאין כו' ודאי והספק נילד בנגיעה דהרי דינן שוה כמו דאמרי' לת''ק לקולא כן לר''י בר''י לחומרא:
והמשקין היוצאין מהן. כלומר הנוגעין בהן באוכל אוכלין טמאין כו' אם נולד הספק בנגיעת אחרים נמי ספיקן טמא לר''י בר''י דמחמיר בספקן. א''נ משקין היוצאין מהן ממש דהרי הן כמשקין הנוגעין בו כדתנן בריש פ''ב דטבול יום שאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין המשקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן אלו ואלו תחלה וחלין היינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין כדפי' הרמב''ם ז''ל בפתיחתו מסדר טהרות וכן בחיבורו פ' עשירי מהלכות הנזכר הל' ד':
והא שני שהוא דבר תורה כו'. בתמי' השתא מסיק להתיובתא דהרי בטומאה דרבנן האוכל אוכלין טמאין כו' דקחשיב מחמרינן בספיקן ושני בחולין שהוא דאורייתא אמרת ספיקו לטמא את אחרים טהור:
אמר רבי מנא קומי ר' חנינא גרסינן:
ולא בתרומה אנן קיימין. התם בתוספתא כדפרישית דהספק אם נגעו בתרומה או לא ולפיכך מחמיר ר' יוסי בר''י בספקן אבל הכא בחולין איירי כדאמרי' דילפי ק''ו מידים דשני בחולין מטמא משקה חולין והילכך מקילינן בספקו:
אמר לי ר' חנינא ואפי' תימר בתרומה אנן קיימין. מה בכך לא יהא אלא בתרומה עסקינן אפ''ה מנא לן להחמיר בספק:
מה אית ליה טמא יטמא דבר תורה. מאן אית ליה האי דרשה טמא יטמא במשקין:
לא ר''ע. בתמיה כדאמרינן לקמן דר' יוסי דריש אליביה טמא יטמא במשקין כמו דס''ל טמא יטמא במתני' דס''ל טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא אבל אנן לא ס''ל הכי אלא יטמא על טומאת עצמן ואין להם טומאת אחרים מן התורה אלא מדרבנן והדר' קושיא לדוכתה דמחמיר במשקין בספקן לטמא אחרים דמדרבנן הוא אפי' בתרומה ושני בחולין דטומאתו דבר תורה קאמרת ספיקו לטמא אחרים טהור:
תַּמָּן אָֽמְרִין. שְׁתֵּי שְׁאֵילוֹת שָׁאֲלָן חַגַּי הַנָּבִיא. אַחַת הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי וְאַחַת לֹא הֵשִׁיבוּ לוֹ כָרָאוּי. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ. כְּנַף תְּחִילָּה. בְּשַׂר קוֹדֶשׁ שֵׁינִי. לֶחֶם וְנָזִיד שְׁלִישִׁי. וְיַיִן וְשֶׁמֶן וּמַאֲכָל רְבִיעִי. וְכִי יֵשׁ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. לֹא הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. שֶׁיֵּשׁ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הַיִּטְמָא. אִם תִּהְיֶה כְּנַף טְמֵא נֶפֶשׁ וְנָֽגְעָה בְּכָל אֵלֶּא. הַיִּטְמָא. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. דָּמַר רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹדֶם עַד שֶׁלֹּא גָֽזְרוּ רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ שָׁאֲלָן. וְלָמָּה הוּא מְקַלְלָן. כְּאִינַּשׁ דְּבָעֵי עִילָּה עַל חַבְרֵיהּ. וּבֵיתָא מַה אִיכְפַּת לָהּ. לֹא דוּ אָמַר וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. כְּמַה דָמַר רִבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי. גּוּלְגּוֹלְתּוֹ שֶׁלָּאָרְנָן הַיְּבוּסִי מָֽצְאוּ תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ.
Traduction
On a dit (177)Le commentaire Pné-Mosché discute et explique longuet le passage qui suit, y revenant en détails dans son supplément Mareh Panim, tandis que le commentaire Qorban ’éda n’y voit pas toutces difficultés. Nous nous contentons de suivre ce dernier. là-bas (à Babylone): le prophète Hagaï a posé aux prêtres deux questions, et ils ont répondu à l’une d’elles comme il faut (sans erreur), non à l’autre. Il dit d’abord (Ag 2, 12): Si un homme porte de la chair de consécration dans un pan de son vêtement, et qu’avec ce pan il touche du pain, ou un mets cuit, ou du vin, ou de l’huile, ou un objet à manger quelconque, un de ces comestibles en sera-t-il sanctifié? Et les prêtres répondirent et dirent: non. Or, le ''coin de vêtement'' n’est forcément atteint qu’au premier degré (il ne l’est que par un contact direct); la ''chair consacrée'' forme le second degré; le ''pain'' ou ''le mets'' est un troisième degré; ''le vin ou l’huile, ou un objet à manger quelconque'' forme le quatrième degré; et y a-t-il un quatrième degré pour les saintetés? Comme ''les prêtres répondirent: non,'' ils n’ont pas répondu correctement, car ce quatrième degré existe à cet égard. Puis (ibid. 13): Alors Aggée dit: si celui qui est souillé par un mort touche une de ces choses, ne seront-elles pas souillées? Et les prêtres répondirent et dirent: -Oui, elles seront souillées. Sur cette question du prophète, ils ont bien répondu (puisqu’aux termes du (Lv 7, 19) la chair qui a touché à quelqu’impureté ne devra pas être mangée; donc, le troisième degré, – comme c’est ici le cas, – est prévu par la loi comme impur). Au contraire, selon R. Jérémie ou R. Hiya au nom de R. Yohanan, la question a été posée par Aggée avant la décision prise par les rabbins, d’admettre qu’il y a propagation d’impureté jusqu’au quatrième degré pour la consécration (selon lui donc, ils ont bien répondu même à la première question). Pourquoi alors le texte biblique met-il dans la bouche d’Aggée (ibid. 14) des paroles de blâme contre les prêtres? Il ressemblait seulement à celui qui réprimande ses compagnons ou les gens de sa maison, pour les stimuler (sans qu’ils aient mal répondu). -Qu’est-ce donc qui faisait dire à Aggée (ibid.): ce qu’ils offrent ici est souillé? (Pourquoi ce blâme)? -C’est conforme à ce que dit ailleurs (178)J., (Pessahim 9, 1) Ê; (Nedarim 6, 8) ( 39d)Ê; (Sanhédrin 1, 2) ( 18d). R. Simon b. Zabdaï (pour justifier une réprimande d’apparence injuste): on s’aperçut de l’impureté survenue au Temple par la trouvaille du crâne d’Arnon le Jébusite sous l’autel.
Pnei Moshe non traduit
תמן אמרין. אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן ולפרש בקצרה לפי כוונת החיבור והרוצה לעמוד על הדברים ולעיין בהם כדי להבינם על בוריים יעיין במראה כי שם ביארתי הכל סוגיי' הבבלי לפי שיטת רש''י והתוס' ושיטת הרמב''ם ז''ל עם מה שפירשתי דבריו ואז יראה ויבין מה ראיתי ומה הגיע לי על ככה אשר הוספתי לבאר ולהרחיב הדיבור בפי' שיטה זו כי עמוקה היא עד מאוד והענין קשה ההבנה צי אדיר לא יעברנה:
תמן. בבבל אמרין שתי שאילות שיאלן חגי הנביא להכהנים כדכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא. ואיידו דאיירי לעיל ברביעי בקדש מייתי לה הכא:
נזיד. הוא תבשיל כמו ונזיד עדשים:
היקדש. אם יטמא כמו אל תגע בי כי קדשתיך:
שתי שאילות. אחת לשאר טומאות ואחת לטומאת מת כדמפרש ואזיל:
אחת השיבו אותו כראוי. דלא אישתבשו בה:
בשר קודש בכנף בגדו. כלומר דמפרש בשר קדש קדש ממש והכנף היא לעולם תחילה דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה יהיה מה שיהיה מאיזה אב הטומאה אשר נטמא:
בשר קדש. שנגע בכנף זה הוי שני:
לחם ונזיד שלישי. דאל הלחם ואל הנזיד דקאמר כמו אל הלחם או אל הנזיד. וזהו כגוונא שפירשו התוס' דחשיב להנהו דמאכל לחדא:
ויין ושמן ומאכל רביעי. דהני תלתא חשבינהו נמי לחדא דאו או קאמר. וזהו כפי פירוש הרמב''ם ז''ל לשיטתו וכטעמא דפרישית שם:
וכי יש רביעי בקדש. זה הוא ששאלן אם יש רביעי בקודש:
לא השיבו אותו כראוי. מפני שיש רביעי בקודש דקסבר כבר גזרו על רביעי בקודש:
ויאמר חגי וגו'. זו היא שאלה השניה ומפרש דהא דקאמר אם יגע טמא נפש דעתו על הכנף שאם תהי' הכנף טמא נפש שנגע במת והוי אב דסבר האי ש''ס דלא נעשה הכלי אבי אבות כמו המת עצמו. וזהו כסברת ר''ת והגאונים החולקים על הרמב''ם דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות דוקא כאשר ביארתי שם:
ונגעיה. הכנף טמא נפש בכל אלה דהוי בשר קדש ראשון לחם ונזיד שני יין ושמן ומאכל שלישי היטמא:
ויענו הכהנים ויאמרו יטמא השיבו אותו כראוי. דהא טמא הוא עכ''פ ואף דלא ידעי מרביעי בקדש זו התשובה כראוי וכהוגן היתה:
דאמר ר' ירמיה כו'. האי דאמר כמו אמר ופליג הוא וכן מצינו הרבה כזה בהאי ש''ס וכל מקום שהוא ראיה וסיוע אומר על הרוב כהאי דאמר. כלומר דר' ירמיה חולק על הרישא דאמרי תמן שלא השיבו אותו כראוי אלא דאמר בשם ר' יוחנן דהכא קודם עד שלא גזרו עדיין רביעי בקדש שאלן ובשניהם כראוי השיבו אותו:
ולמה הוא מקללן. לר' ירמיה דקאמר דלא אישתבשו כלל א''כ למה הוא מקללן כדכתיב ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאם ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא:
כאינש דבעי עילה על חבריה. לא מפני תשובתן אמר להם כך אלא כאדם המבקש עלילה על חבירו וכדי להוכיחן בדברים. וכעין דאמר בבבלי שם להאי מ''ד דלא אישתבש כהני דמתוך שקילקלו מעשיהם לאחר זמן היה מתנבא ואמר להם כן:
וביתא מה אכפה ליה לא דו אמר כו'. וכי מה איכפת לו להזכיר כאן מטומאת הבית אשר המה מטמאין בהקרבתם דמי לא אמר להם גם מהקרבת הבית כדכתיב ואשר יקריבו וגו' והא לא שייכא להעלילה אם עכשיו תשובתם כהוגן היתה:
כמה דאמר ר' סימון כו'. בסנהדרין דגולגולתו של ארנן היבוסי שמכר הגורן לדוד למקום המזבח מצאו אותו תחת המזבח כשבדקו וטיהרו את הבית בביאתן מהגולה וע''ז היתה כוונת חגי להוכיחן על ששהו עד הנה בטהרת הבית:
Sotah
Daf 23b
רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא. בְּקִיאִין הָיוּ בְהֵיסֵיטּוֹת וְלֹא הָיוּ בְּקִיאִין בְּמַדָּפוֹת. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ. שָׁאֲלָן. טְמֵא מֵת מְטַמֵּא בְהֵיסֵט. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. שֶׁאֵין טְמֵא מֵת מְטַמֵּא בְהֵיסֵט. שָׁאֲלָן. טְמֵא מֵת עוֹשֶׂה מַדָּף. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. לֹא הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. 23b שֶׁאֵין טְמֵא מֵת עוֹשֶׂה מַדָּף.
Traduction
R. Aha au nom de R. Aba b. Cahana dit: le prophète leur reprocha de n’être très au courant qu’en fait d’impuretés relatives au mouvement (par l’action de remuer), non pour celles qui résultent de la superposition (179)Mischna, Zabim, 5, 2. (si les couvertures servent de séparation). Ainsi, en disant: ''Si un homme porte de la chair de sainteté'', Aggée demanda aux prêtres si quelqu’un impur du contact d’un mort rend impur par mouvement. ''Les prêtres répondirent et dirent: non''; ils répondirent en ceci avec justesse, puisqu’en effet un individu qui est impur par un mort ne propage pas l’impureté par mouvement. Puis, le prophète leur demanda: Est-ce que celui qui est impur d’un mort propage l’impureté par superposition? ''Les prêtres répondirent et dirent: oui, il sera impur.'' En cela, ils n’ont pas répondu exactement, car l’homme impur du contact d’un mort ne propage pas l’impureté de la dite façon.
Pnei Moshe non traduit
ר' אחא אמר בקיאין היו בהיסיטות. ר' אחא מפרש בשר קודש נמי לשון טומאה כמו היקדש אלא דכוונת חגי היתה בשתיהן על טומאת מת ובשאלה הראשונ' השיבו אותו כראוי ולא בשני' שלא היו בקיאין במדפות כדמפרש ואזיל:
הן ישא. מלשון משא והיסט:
שאלן. אם טמא מת מטמא בהיסט וזהו אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו כלו' שיסיט טמא מת בכנף בגדו ובשר קודש היינו אדם שנטמא במת והא דקאמר ונגע בכנפו אל הלחם וגו' לא דחשיב הכא מדרגות הטומאה אלא כולהו או או קאמר ורבוי שאלות הן לומר שאם יסיט בכנף את הטמא מת ואת האוכלין ומשקין היטמא:
השיבו אותו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט. כדתנן בפ''ה דזבים דאבות הטומאות המטמאו' בהיסט הן הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע והמשכב ומושב. אבל לא טמא מת כ''א המת עצמו הוא דמטמא במשא ובהיסט:
שאלן. בשאלה שני' אם טמא מת עושה מדף. מדף הוא מלשון עלה נדף כלומר טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין כמו הזב והזבה כו' דמצינו בהם דעושין מדף לבגדים שעל גביו לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם ולא כלי חרס כדתנן ריש פ''ה דזבים וזהו ששאלן אם יגע טמא נפש בכל אלה לו' אם יגע לבגדים שעל גביו אם הוא טמא מדף:
לא השיבו אותו כראוי שאין טמא מת. ואפי' המת עצמו אין עושה מדף אם אינו מאהיל עליו כגון בעלייה מפסקת שאם המת בבית סמוך לשמי הקורה וכלים ואוכלין ומשקין בעלייה ונכפפין הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת דבזב בכה''ג מטמא ובמת טהור כדתנן בפ''ד דזבים חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא:
רִבִּי תַנְחוּמָא רִבִּי פִינְחָס בְשֵׁם רִבִּי לֵוִי. עַל הַחֲמִישִּׁי בַקּוֹדֶשׁ שָׁאֲלָן. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קוֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ. כְּנַף תְּחִילָּה. וּבְשַׂר קוֹדֶשׁ שֵׁינִי. לֶחֶם וְנָזִיד שְׁלִישִׁי. וְיַיִן וְשֶׁמֶן רְבִיעִי. וּמַאֲכָל חֲמִישִׁי. שָׁאֲלָן. וְכִי יֵשׁ חֲמִישִׁי בַקּוֹדֶשׁ. וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ כָרָאוּי. שֶׁאֵין חֲמִישִׁי בַקּוֹדֶשׁ. וְלָמָּה הוּא מְקַלְלָן כְּאִינַּשׁ דְּבָעֵי עִילָּה עַל חַבְרֵיהּ. וּבֵיתָא מַה אִיכְפַּת לֵהּ. וַיֹּאמֶר וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. כַּיי דָמַר רִבִּי סִימוֹן בַּר זְבִידּ. גּוּלְגּוֹלְתּוֹ שֶׁלָּאָרְנָן הַיְּבוּסִי מָֽצְאוּ תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ.
Traduction
R. Tanhouma ou R. Pinhas dit au nom de R. Levi: le prophète les interrogea sur la valeur qu’il faut attacher au cinquième degré d’impureté concernant les saintetés, en disant: ''si un homme porte de la chair de sainteté dans un coin de son vêtement''; or, ce ''coin de vêtement'' est forcément au premier degré de l’impureté; ''la chair de sainteté'' sera au second degré; ''le pain ou le mets cuits'' sera au troisième degré; ''le vin ou l’huile'' représentera le quatrième degré; enfin ''un objet à manger quelconque'' qui y toucherait serait au cinquième degré, et il leur demande si un tel degré est applicable aux saintetés? Sur quoi, ''les prêtres répondirent et dirent: non''; leur réponse était juste, puisqu’en effet on ne pousse pas jusqu’au cinquième degré, même pour les saintetés. Pourquoi alors le texte biblique fait-il adresser par Aggée aux prêtres des paroles de blâme? Il ressemblait à celui qui réprimande ses compagnons, ou les gens de sa maison pour les stimuler. -Pour quel motif donc dit-il (ibid.): Ce qu’ils offrent ici est souillé? (Pourquoi ce blâme?) -C’est conforme à ce qu’à dit ailleurs R. Simon b. Zabdaï: on aperçut de l’impureté survenue au Temple, en trouvant le crâne d’Arnon le Jébusite sous l’autel.– (180)Suit un long passage que l’on retrouve au (Hagiga 3, 2), traduit t. 6, pp. 294-95..
Pnei Moshe non traduit
ר' תנחומא. קאמר כו' דס''ל נמי בהא כר''י דלא אישתבשו כלל אלא דאינו מפרש הכתוב כמו דאינהו מפרשי יין ושמן ומאכל לחדא אלא דס''ל אל כל מאכל דוקא הוא. וזהו כשיטת התוס' אליביה דשמואל. וחמישי בקודש שאלן והשיבו אותו כראוי דאין חמישי בקודש ובשאלה השני' אם יגע טמא נפש בכל אלה כלומר בבשר קדש כו' דבשר קדש תחלה לחם ונזיד שני ויין ושמן שלישי ומאכל רביעי ואמרו יטמא וכראוי הוא דכבר גזרו על רביעי בקדש:
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מְנַיִין לָרְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ שֶׁהוּא פָסוּל. וְדִין הוּא. מַה אִם מְחוּסָּר כִּיפּוּרִים שֶׁאֵינוֹ פָסוּל בִּתְרוּמָה הֲרֵי הוּא פָסוּל בַקּוֹדֶשׁ. שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא פָסוּל בִּתְרוּמָה אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְסוֹל בַּקּוֹדֶשׁ. הֲרֵי לָמַדְנוּ לִשְׁלִישִׁי מִן הַכָּתוּב. וְלִרְבִיעִי מִקַּל וְחוֹמֶר. הָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן. הָאוֹכֶל הַבָּא מַחְמַת טְבוּל יוֹם יוֹכִיחַ. שֶׁהוּא פוֹסֵל בַּתְּרוּמָה וְאֵינוֹ פוֹסֵל בַקּוֹדֶשׁ. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אַתְייָא דְרִבִּי יוֹסֵי כְשִׁיטָּת רִבִּי עֲקִיבָה רַבּוֹ. כְּמָה דְרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר. יִטְמָא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. כֵּן רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. יִטְמָא יִטְמָא דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. לֵית רִבִּי יוֹסֵי צָרִיךְ לְהָדֵין קַל וָחוֹמֶר. קִרְיֵי דָרַשׁ רִבִּי יוֹסֵי. וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע. זֶה שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן. בְּכָל טָמֵא. זֶה שְׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בַּשֵׁינִי. לֹא יֵאָכֵל. סוֹף טָמֵא לֹא יֵאָכֵל.
Traduction
Pnei Moshe non traduit
תני אמר ר' יוסי. ברייתא בבבלי בפירקין:
מנין לרביעי בקדש שהוא פסול. ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה:
מחוסר כיפורים. בטומאת הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע:
שאינו פוסל בתרומה. כדתנן בפ' י''ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים ובבבלי פ' הערל דריש לה מקראי:
שלישי שהוא פסול בתרומה. כדיליף לקמן בק''ו מטבול יום:
אינו דין שיפסול בקדש. לעשות רביעי:
הרי למדנו לשלישי. לקדש מן הכתוב כדאמר התם דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דהא בכל טמא כתיב ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא והאי בבשר שלמים כתיב דקדש נינהו:
ולרביעי מק''ו. כלומר מעתה דשלישי מפורש בקר' ילפינן לרביעי מק''ו ולא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התרומה עושה שלישי ותו לא אף קדש שלישי ותו לא דא''כ מיפרך ליה הק''ו דהא משום שלישי לא איצטריך דלמדנו מן הכתוב וכי אתא ק''ו לרביעי הוא דאתא:
התיב ר' יוחנן. על ק''ו דר' יוסי:
האוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי הערב שמש כתיב בהו במים יובא וטמא עד הערב וטהר ואינו אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקדש דקי''ל. בטבול יום כשם שפוסל את התרומה כך פוסל את הקדש ואינו מטמאו לפסול מה שיחזור ויגע בו וזו היא תשובה לר' יוסי דלדידי' הכי נמי נדרוש להאי ק''ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בתרומה שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש:
רבי חייא בשם ר' יוחנן אתייא כו'. כלומר דר''ח אמר בשם ר' יוחנן עוד תשובה אחרת על ק''ו דר' יוסי דמצינו לר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא כדתנן פ''ד דטהרות ומפרש טעמיה דאתייא דברי ר' יוסי בשיטת ר''ע רבו:
כמה דר''ע אמר. במתני' יטמא דאוכלין דרשינן יטמא לאחרים וכן ר' יוסי דריש יטמא דמשקין דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן יטמא לאחרים והיינו לאוכלין וא''כ השתא נמי לידרוש ק''ו על רביעי בתרומה שיהא פסול ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין דהא בשיטת ר''ע רבו אמר למילתיה דאפי' בחולין שלישי פסול דקרא סתמא כתיב אינו דין שיפסיל רביעי בתרומה:
ר' אבהו כו'. פליג אהא דאמר אליבא דר' יוסי דדריש רביעי מק''ו דלא צריך אלא מקרא קדריש:
והבשר וגו'. קרא דלעיל וכתיב התם באש ישרף:
סוף טמא לא יאכל. כלומר דדריש לה מייתורא דלא יאכל דהא כתיב באש ישרף אלא אפי' סוף טמא היינו הנוגע בזה השלישי והוא רביעי לא יאכל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source